"יום החברים הכי טובים" יכול היה להיות תזכורת כואבת למעגל חברתי שהולך ומצטמצם, ולבדידות שהופכת קשה יותר ככל שהניידות פוחתת. אבל ביוניפר הסיפור הוא אחר לגמרי – ובאופן מפתיע הוא קורה מהבית, בחיבור דרך הטלוויזיה.
כשתרצה (76) התאלמנה, השקט בבית הפך לכמעט בלתי נסבל. "פתאום ארבעת הקירות סוגרים עליך, והשעות פשוט לא עוברות", היא מספרת. מי שהחליטה לעשות מעשה הייתה הנכדה שלה, ששמעה על יוניפר במסגרת התנדבותית שלקחה בה חלק. תרצה מצדה היתה סקפטית ולא באמת רצתה להצטרף, היא מודה היום בחיוך. "נכנסתי לזה פשוט כי לא היה לי נעים לסרב".
הספקנות התפוגגה כבר במפגש הראשון. "מהרגע שהמסך נפתח והמנחה פנתה אליי בשמי, הבנתי שהגעתי למקום אחר. פגשתי אנשים כמוני, שמחייכים אליי ולגמרי מבינים. היום, שנתיים אחרי, אני חלק בלתי נפרד מהחברותא הזו, ואני נהנית לספר לכל מי שמוכן לשמוע: "אני לבד בבית – אבל אף פעם לא לבד". זה משנה חיים, לא פחות".
המשפט המדויק הזה של תרצה הוא למעשה הסיפור של יוניפר, והסיבה שיוניפר הוקמה מלכתחילה. הוא מקבל משמעות עמוקה במיוחד דווקא ב-8 ביוני, "יום החברים הכי טובים" שמצוין בארץ ובעולם. עבור בני ובנות הגיל השלישי, היום הזה יכול להיות לפעמים תזכורת כואבת למציאות מורכבת – מציאות שבה המעגל החברתי הולך ומצטמצם, החברים הוותיקים כבר לא תמיד בסביבה, ויכולת הניידות הפוחתת נועלת את הדלת בפני היכרויות חדשות ומפגשים מחוץ לבית.
אבל המקרה של תרצה, כמו של אלפי משתתפים אחרים, מוכיח שיש גם סיפור אחר, אופטימי ומפתיע. שחברויות ותחושת שייכות אינן תלויות בגיל או במרחק גאוגרפי, ושהן יכולות לצמוח במקום הכי בלתי צפוי – מתוך הסלון הביתי, בחיבור פשוט דרך הטלוויזיה.
כשהטלוויזיה הופכת למרכז פעילות וחברותא שוקקת חיים
כשיוניפר הוקמה, נקודת המוצא הייתה ברורה: לא מעט אנשים בגיל השלישי מוצאים את עצמם בבית, לבד. החוגים החברתיים הולכים ומצטמצמים, והניידות שהופכת מורכבת יותר משאירה רבים מנותקים מהעולם שבחוץ. התובנה שלנו הייתה שחייב להיות לכך פתרון גם בלי לעבור לדיור מוגן.
בלחיצת כפתור על שלט מותאם ופשוט לשימוש, הטלוויזיה הופכת מ"קופסת חדשות" פסיבית, למרכז פעילות אינטראקטיבי וקהילה תוססת שבה כולם רואים ושומעים את כולם. המגבלות נעלמות והבדידות מתחלפת בחברותא.
הסלון מתמלא במפגשים, התעמלות, הרצאות וקורסים, חוגים, קבוצות שיח, בצחוק ובחברה טובה. הבית התרוקן אולי פיזית, אבל הלב והמסך מלאים בחיים ובאנשים.
חברות היא הידיעה שיש מישהו ששם בשבילך, שחושב עליך ורוצה בטובתך. וחברים – זו תחושת השייכות הנהדרת הזו, להיות חלק בלתי נפרד מקבוצה.
החברויות שנרקמות ביוניפר מדי יום בין אנשים שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים הן אמיתיות ומחליפות את הבדידות בתוך זמן קצר מהחיבור למועדון.
"יש לי בשביל מה לקום בבוקר"
משה (82), חבר קהילה נוסף, מחזק את התחושה הזו: "הילדים שלי מדהימים, הם דואגים לי ומטלפנים, אבל יש להם חיים עמוסים. אני קם בבוקר לבית ריק ואין לי עבודה לצאת אליה. הבית שקט. פעם הייתי מרגיש מועקה גדולה. מאז שהצטרפתי ליוניפר, השקט הזה נעלם. יש לי פה קבוצה קבועה, "פרלמנט". אנחנו משוחחים על אקטואליה, צוחקים, מתעמלים ורוקדים. אפילו מציינים חגים ביחד, כל אחד מהכורסה שלו. אנייכול לומר היום שיש לי בשביל מה לקום בבוקר, יש אנשים שמחכים לשמוע את הדעה שלי ולדעת מה שלומי".
הקשרים האלו מייצרים רשת ביטחון אנושית יוצאת דופן. המשתתפים דואגים זה לזה, חוגגים ימי הולדת מרחוק, ומפתחים תחושת ערבות הדדית שמחזירה להם את התפקיד החברתי הפעיל.
הזווית המקצועית: הקהילה כתרופה לבדידות
הצורך החברתי הזה הוא לא רק עניין של מצב רוח. מדובר בצורך אקוטי – בריאותי – מהמעלה הראשונה. בדידות היא המגפה השקטה המסוכנת ביותר לאדם היום.
יעל חביב, מטפלת משפחתית מומחית לגיל השלישי ובתפקידה במילואים מפקדת הדסק לאזרחים ותיקים בפיקוד העורף, עובדת בשיתוף עם יוניפר כבר שנים. היא מסבירה: "בדידות משתווה לעישון 16 סיגריות ביום. מחקרים מראים שחום גופו של אדם שחש בדידות נמוך מזה של אדם שאינו חש בה. הבדידות גובה מחירים כואבים. ובעוד שלאדם צעיר יש חלופות, סביבה תומכת שרואה אותו, מסגרות שמונעות או מזהות את בדידותו – האדם הזקן לא זוכה לכל אלו, ורבים מהמבוגרים שמגיעים אלי לקליניקה מעידים על חוויה של בדידות.
קהילה היא אחד הכלים החשובים והנחוצים להפגת בדידות – קבוצת שייכות המעניקה יכולת להקשיב ולהיות מוקשב, תשומת לב ודינמיקה בינאישית. הצעד הראשון והחשוב לאדם החש בדידות הוא למצוא קהילה שמבינה אותו, דומה לו, ונותנת לו מקום לביטוי. ואת זה אני רואה קורה ביוניפר. הפלטפורמה של יוניפר מאפשרת לאדם להיות ולהרגיש חלק. לדבר, להקשיב, ללמוד, לצחוק, לדמוע. במלחמה במיוחד ובתקופות בהן מאתגר יותר לצאת מהבית – תפקידה של יוניפר חשוב במיוחד בחייהם של האזרחים הותיקים, מטבע הדברים".
שירה, עובדת סוציאלית המלווה עשרות מנויים ביוניפר, מוסיפה, מעולמה המקצועי: "כאנשי מקצוע, אנחנו יודעים היום שבדידות ממושכת בגיל המבוגר מסוכנת לבריאות בדיוק כמו מחלות פיזיות קשות. היא משפיעה על המצב הקוגניטיבי, על מצב הרוח ואפילו על המוטיבציה לשמור על שגרה בריאה.
ביוניפר אני רואה מעבר ממצב של 'לבד בבית' למצב שבו האדם הופך חלק בלתי נפרד מחברותא. זה מייצר חוסן נפשי חשוב ביותר. יוניפר נותנת להם את המרחב הבטוח הזה לשמור על מעורבות חברתית גבוהה, ללא המגבלות הפיזיות שחוסמות אותם מלצאת החוצה".
מאחורי הקלעים של הלב הפועם
מי שמנצחת על ההתרחשות החברתית מעוררת ההשראה הזו היא נועה, מנהלת הקהילה של יוניפר, שרואה מקרוב כיצד קשרים נרקמים מהסלון והופכים לעוגן יומיומי. "אנשים נוטים לחשוב שטכנולוגיה מייצרת ריחוק, אבל אצלנו הטכנולוגיה היא הכלי שמאפשר לקהילה להיווצר – ולחיות יחד, יומיום", היא מספרת. "התפקיד שלנו הוא לייצר את המרחבים הנכונים – אם זה במפגשי הקהילה היומיים, או באירועים מיוחדים ובחגים, ואם זה בקבוצות הקטנות -"הפרלמנטים" שלנו, בהן כ- 15-20 איש נפגשים מדי שבוע, ביום ובשעה קבועים עם מנחה קבוע, ומשוחחים. חלק מהאנשים מצטרפים קצת בחשש, בודקים את המים, אבל תוך זמן קצר אנחנו רואים איך המחסומים נעלמים. הם מתחילים לזהות זה את זה בשמות, לשאול 'איפה נאווה שלא הגיעה היום?', ולהחליף בדיחות פנימיות. "יום החברים הכי טובים" הוא יום שמראה לנו את כוחה של הקהילה שקמה פה, ומוכיח שקהילה לא מקום גיאוגרפי אלא מקום בלב, ובעיקר – שאף פעם לא מאוחר".
תהיו חברים – תעשו מעשה
ביום החברים הכי טובים הזה, אנחנו ביוניפר רוצים להגיד תודה עמוקה לכל קהילת יוניפר המדהימה שלנו, שהופכת את המסך לבית, מקום שבו אף פעם לא מרגישים לבד. אתם מפיחים חיים, יוצרים קשרים, בונים קהילה חמה ועוטפת.
וההזדמנות הזו היא גם קריאה לכולנו להביט סביב. יש לכם חבר או חברה שעדיין לבד? הורים שמעבירים שעות ארוכות מול ארבעה קירות שקטים? סבים וסבתות שהמעגל החברתי שלהם הצטמצם? שכנים ותיקים בבניין שהייתם רוצים לשמח?
זה היום הנכון להיות חברים הכי טובים, לעשות מעשה – להזמין אותם להצטרף ליוניפר. תנו להם את מתנת השייכות והחברה, והראו להם שלבד בבית ממש לא חייב להיות לבד.
שירות הלקוחות של יוניפר ישמחו לעזור בחיבור, בטלפון: 3682* או בהודעת וואטסאפ: 054-2639555.